התיקון הכללי

היכן נמצא הצליל?

היכן נמצא הצליל?

איך מדברים על המימד האודיטורי? קשה יותר לדבר עליו לעומת המימד הויזואלי. באיזה שפה אנו מדברים על משהו? איך השפה מבנה מציאות
?

צוקר – פנומנולוג, אסטטיקן של מוסיקה. פילוסוף גרמני כתב את הספר ב1957 "sound and symbol" .הוא פנומנולוג החוקר והבודק את התופעה ואת המשמעות שלה. הוא חוקר,  איך אנחנו מקשיבים? אוביקט החקירה ואובייקט התפיסה שלו – הם שדה החקירה שלו.

אם נקשיב טוב לחוויה השמיעתית ההבנות שלנו ישנו את תפיסת העולם שלנו. כמו למשל החוויה  הצלילת ,אם נקשיב לה ,היא מאתגרת את תפיסת הגבולות וההבחנות.

בסיטואציה הפסיכואנליטי, לפי  מטופל מדבר מטפל שומע ,ולהפך. הוורבט הינו תיאור מבחין. הקול לא נמצא שם. למרות שיש חדירה הדדית, פיזיולוגית אקוסטית- ועל כך לא נתנו את הדעת.

התנהגות הצליל – שומר גבולות אך לא הבחנות- חדירה הדדית לא מדוברת.

פרויד- בהזמנתו לקשב מרחף, ביקש לא להתפקס יותר מדי. בואו לא נסמן ונגדיר, כמו המוסיקה נרחף ונשייט. לא מודע שמרחף בלא מודע אחר.הבעיה של פרויד שהוא בכל זאת כבול בשפה. הולך למילים ולא מתיחס לצלילים.

השפה מתפתחת סביב מושג ההבנה > insghait  ראיה, הבחנה,חותר לאמת. משהו שניתן להוכיח ולחזור אליו. {לעומת חד פעמיות הצליל ברגע נתון-כאן ועכשיו}.

עצם מבנה השפה – יש הגיים שונים שניתן לחזור עליהם בצורה מדויקת. השפה בנויה בצורה של קונבנציה חברתית שרירותית. (בשונה מהסינית שבה האינטונציה מהווה חלק מהמשמעות) אבל השפה לא לוקחת בחשבון דבר נוסף. יש אינסוף דרכים לומר מילה- תרם קונטקסט. נעשה אקט פיזיקלי. אין לו קונבנציה ברורה- הוא יותר סובייקטיבי, שלא תואם את עיקרון הלשון. למשל המטופל יכול לדבר בטון מדוכדך אפילו שהטקסט עצמו אינו שייך לאזור המדוכדך. משפיע על האופן שבו נדבר חזרה ונקשיב לו. המוסיקה של הדיבור מתארגנת בצורה מסוימת ואינה אקראית. יש אלמנטים פיזיקלים לרגש ולאפיון הקולי
.

המוסיקה היא שפת סימנים – כמו הגוף. המוסיקה הסובייקטיבית- הפסיכואנליזה לא מספיק התייחסה אליה כנושא, כיוון שקשה לתאר את האופן שבו המטופל מדבר. פרויד ממעט לפרש את הקול – אין כלים לדבר על מימד זה, ואנו פונים לגופי ידע אחרים.

העין- בראיה יש לנו תלת-מימד.> בינוקו לאריות.האוזן – יש לנו אפשרות לסראונד ,היות בתוך החוויה. לכן , כפי שצריך שתי עיניים לראית עומק- כך צריך שתי אוזניים. משהו במבנה הסימטרי נותן תחושה כזו . דווקא שדה הראיה שלנו הוא זה שיותר מוגבל

שדה השמיעה- מאחר ואין לנו עפעפיים, האוזן אינה יכולה לסנן. קימת חווית נחדרות וזהו למעשה שדה ללא גבולות. 

הצליל קשה להגדירו- מה מוסיפה לנו המוסיקה שקשה לסמן אותו במילה בלבד? ואיך נסמן את המוסיקה?

המרווח בין הצליל הראשוני של בקיעת העצמי, אל מול המילה המסמנת

מעניין  אותי לבחון את המרווח בין הצליל הראשוני של בקיעת העצמי, אל מול המילה המסמנת- מבחוץ.  כביטוי להפנמה וכביטוי המתקשר עצמו לעצמו (סובייקט) ואל העולם שמחוצה לו (אובייקט) במספר צירים:

מה מקומו של הקול והשמע בכינון עצמי וביחסי אובייקט.?

המפגש האנליטי-  כיצד הדבר ישתחזר/ישתקף/ייתקן - במרחב הטיפולי. (עד כמה הטיפול מהווה מרחב שבו הפונקציה של "היכולת לשים במילים" בכדי "להיות מחובר לעצמי" ל"אני האמיתי" שלי , או לא, ואולי אפילו להפך
?

 מה יוצא מגופי ומהדהד בתוכי ובתוך האחר ולהפך, אנו מבחינים בכך כבר ברחם (פיונטלי) העובר ששומע את דופק האם. בחדר הטיפולי = נראה שהאינטרפרטציה הייתה מרוקנת ממשמעות לוליי השמע/צליל.

שני מוקדים- היווצרות הקול הפנימי של המטופל וזיהויו מבעד למפגש עם קולו של האחר,הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית, כשאצל הפסיכוטי לא נוצר עיבוד וטרנספורמציה ונותר לא מעוכל בקפסולציה- כמו חלקי "לא אני" מתקיפים בתוכי. הקונקרטי והסימבולי אחוזים ושזורים והוא "שומע קולות" בתוך עצמו (בשונה מהפנמה של קול של אובייקט משמעותי מנחם כמו בשיר "התשמע קולי,רחוקי שלי?")

-מופעי הקול של המטופל: על ידי רמות התארגנות שונות.

-מופעי הקול של המטפל: "ניגון סבתאי" "מבטא אם"(העברה לא מודעת דרך המבטא כשפת האם    

. חשוב כמטפלים אנליטים שיש לנו כבר קונספציות  - כדי לחלץ דבר חדש חשוב שנקשיב לעצמנו – איך אנחנו מקשיבים.

מהו הדָּבָר שאנו זקוקים לו בכדי להקשיב למטופל? "וְנָתַתָּ לְעַבְדְךָ לֵב שוֹמֵעַ" (מלכים א פרק ג' פסוק ט').  הגדרה טובה  לנדרש  מהמטפל בכדי שיוכל להקשיב אנליטית.

 המפגש הטיפולי הוא חוויתי – קורה משהו בפועל של  קולות והקשבה, תנועה ותוכן שקשה למלל אותו.

הפער בין הורבט שרשום לבין חוויה. החלק שלא ניתן למלל – אך הוא משמעותי. מה הקול מספר, שהמילים לא מספרות.שקשה להגדירו במילים והוא נדחק לשוליים.

  בדברנו על קול והקשבה – אנו מתיחסים להתנסות בכאן ועכשיו = חווית זמן מסוימת.

לא סתם פרויד המציא את המפגש. פליטות פה נוצרות בדיבור – משהו שקשור בכאן ועכשיו שהוא חומק מהמילים שכשאנו מנסים למלל – הוא נשאר בחוץ.

 גם פרויד עושה מהלך פנומנולוגיה להקשבה. הוא שואל 1)למה אני מקשיב? 2) מה אני שומע כשאני מקשיב?

ספרציה-אינדיבידואציה ודו-ערכיות

ספרציה-אינדיבידואציה ודו-ערכיות

הסימביוזה החדשה
עם התינוק, שנוצרת מתוך גופה של האם, עשויה להיות מופלאה או מאיימת להפליא. חלק
גדול מחיינו מוקדש לפרידה מההורים ושמירת שלמותנו כיצורים נפרדים, והנה מרגע
ההתעברות האישה הופכת לאחד עם יצור אחר. לא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה היא נגמרת,
היא אישה, והוא עובר בבטנה, אך יחד הם גם אם-עובר, יחידה אחת שלישית שנושמת ופועמת
יחד, שניזונה מאותו חמצן ומאותה מערכת דם. "נוכל לומר שהעובר שייך לאותו
תחום-ביניים של התנסות שהמציאות הפנימית והחיים החיצוניים משמשים בו
בערבוביה" (רפאל-לב, 1993). קצת כמו ה'שלישי האנליטי' של אוגדן (Ogden, 1994). לעיתים, האישה מודעת לנפרדות העובר
שבבטנה באופן מכאיב. היא מרגישה אותו כאורח, או כפרזיט שניזון ממנה, תובע זכות על
משאביה, משנה את סדרי גופה ותובע תשומת לב לעצמו, יום ולילה ללא הפוגה. הוא מרגיש
אותה ומגיב אליה, ולהיפך. היא מודעת למחזוריות הכפולה הזו שמתקיימת בתוכה, ומודעת
לכך שהיא שלה רק בחלקה. הנפרדות המשוחררת כבר לא ברורה לה כבעבר, והיא שואלת את
עצמה שאלות בנוגע ליכולתה העתידית להרגיש נפרדת. במובן מסוים, שלמותה מוטלת בספק
עכשיו שהיא ניתנת לחלוקה.          

שאלת הנפרדות מעלה
שאלות אצל האישה בנוגע ליכולתה לעבור ספרציה. לטענתו של טראד (Trad, 1990) הכניסה לאימהות היא מעבר
טרנספורמטיבי, אשר מוביל לתחושות אמביוולנטיות בנוגע לספרציה-אינדיבידואציה, והוא
תלוי בניסיון החיים של כל אישה, סגנון חייה והתרבות ממנה היא מגיעה. אישה בעלת
קריירה מצליחה עשויה לחשוש מהצורך לשנות את הרגלי העבודה שלה או סגנון חייה,
ועלולה לנטור טינה לאובייקט החדש שמפריע להתנהלותה הרגילה. אישה עם מושקעות רגשית
עזה במראה החיצוני שלה, תתקשה לקבל את שינויי גופה, ואלה עלולים להזכיר לה את
השינויים שגופה עבר בזמן ההתבגרות המינית. אישה שמרוצה מחיי נישואיה עלולה לחשוש
כי הקשר עם התינוק יפריע לקשר עם בן-זוגה. אמנם כל אישה כזו עשויה להשתוקק לעבור
את הטרנספורמציה האימהית, אך בשלבים מסוימים בתהליך עלולות נטיות אלו להוות מכשול,
וכך ליצור אמביוולנציה, או דו-ערכיות.

טראד (Trad, 1990) מסביר כי טרנספורמציה, ככלל, דורשת
שינוי, ושינוי בהגדרתו הוא ספרציה או סיום של קשרים או תנאים שהתקיימו בעבר. כלומר
הספרציה אותה האישה עוברת היא ממבנה הגוף, הקריירה או מהסימביוזה עם בן-הזוג. לכן,
הוא טוען כי ניתן לראות את החרדה הנובעת מההיריון בשורה התחתונה, כקשיי ספרציה,
שלאחר מכן מותמרים ומלווים את יחסי האם עם התינוק. זאת הסיבה שגם אם ההיריון היה
הדבר הנכסף ביותר, עדיין הוא מלווה בדו-ערכיות ובתחושות מעורבות, משום שיצירת חיים
חדשים מערבת בהכרח אובדן של הישנים. הכרה זו מתחילה לחלחל כבר בתחילת ההיריון, עם
השינויים הפיזיולוגיים שמתחילים בגופה של האישה (Cronin, 2002).

בדומה לכך, דויטש (1962)
מתארת את הדו-ערכיות הפנימית המתעוררת באישה סביב הלידה כפחדי האגו מפני הידלדלות,
נסיגה לשלבי תלות מוקדמים, אובדן חופש התנועה והמשיכה המינית, ואי מימוש שאיפות
שאינן עולות בקנה אחד עם האימהות מצד אחד, ומצד שני הפחד מפני הניתוק מן הילד,
והרצון להוסיף ולהיות קשורה אליו. גורל האימהות תלוי בשיווי המשקל שבין כוחות
מנוגדים אלה הפועלים על האם (קרון, 2003).

כלומר האישה מלאה
בתחושות של דו-ערכיות, הקשורות גם לרצון באימהות מחד, והפחד מהוויתור על חייה
הקודמים מאידך, כמו גם הרצון המנוגד להישאר בסימביוזה עם התינוק ובד בבד גם לרצות
להיפרד ממנו. ניתן לראות את שלבי הספרציה-אינדיבידואציה מהתינוק כבר בהריון עצמו:
תחילת ההיריון מלווה פעמים רבות מהחשש להפלה טבעית. לכן האישה נמצאת בקונפליקט
הקשור למידת ההתקשרות עם התינוק- האם להתקשר לישות אשר קיומה העתידי אינו וודאי?
כמו כן שלב המודעות להריון וקבלתו, המאפיין את השליש השני, מתחיל ב'יציאת' הבטן.
כך שכשהעובר מתחיל לקבל ייצוג בעולם הממשי, הוא כבר אינו שייך רק לאישה עצמה,
וגדילתו מרמזת על הפרידה העתידית. בדומה לכך השלב השלישי מאופיין ברצון ללידה לצד
החשש מאובדן הסימביוזה עם העובר, ופרידה מחלק שהפך להיות כאיבר מגופה.