מעניין אותי לבחון את המרווח בין הצליל הראשוני של בקיעת העצמי, אל מול המילה המסמנת- מבחוץ. כביטוי להפנמה וכביטוי המתקשר עצמו לעצמו (סובייקט) ואל העולם שמחוצה לו (אובייקט) במספר צירים:
מה מקומו של הקול והשמע בכינון עצמי וביחסי אובייקט.?
המפגש האנליטי- כיצד הדבר ישתחזר/ישתקף/ייתקן - במרחב הטיפולי.
(עד כמה הטיפול מהווה מרחב שבו הפונקציה של "היכולת לשים במילים" בכדי
"להיות מחובר לעצמי" ל"אני האמיתי" שלי , או לא, ואולי אפילו
להפך
?
מה יוצא מגופי ומהדהד בתוכי ובתוך האחר ולהפך, אנו מבחינים בכך כבר ברחם (פיונטלי) העובר ששומע את דופק האם. בחדר הטיפולי = נראה שהאינטרפרטציה הייתה מרוקנת ממשמעות לוליי השמע/צליל.
שני מוקדים- היווצרות הקול הפנימי של המטופל וזיהויו מבעד למפגש עם קולו של האחר,הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית, כשאצל הפסיכוטי לא נוצר עיבוד וטרנספורמציה ונותר לא מעוכל בקפסולציה- כמו חלקי "לא אני" מתקיפים בתוכי. הקונקרטי והסימבולי אחוזים ושזורים והוא "שומע קולות" בתוך עצמו (בשונה מהפנמה של קול של אובייקט משמעותי מנחם כמו בשיר "התשמע קולי,רחוקי שלי?")
-מופעי הקול של המטופל:
על ידי רמות התארגנות שונות.
-מופעי הקול של המטפל: "ניגון סבתאי" "מבטא אם"(העברה לא מודעת דרך המבטא כשפת האם
. חשוב כמטפלים אנליטים שיש לנו כבר קונספציות - כדי לחלץ דבר חדש חשוב שנקשיב לעצמנו – איך אנחנו מקשיבים.
מהו הדָּבָר שאנו זקוקים לו בכדי להקשיב למטופל? "וְנָתַתָּ לְעַבְדְךָ לֵב שוֹמֵעַ" (מלכים א פרק ג' פסוק ט'). הגדרה טובה לנדרש מהמטפל בכדי שיוכל להקשיב אנליטית.
המפגש הטיפולי הוא חוויתי – קורה משהו בפועל של קולות והקשבה, תנועה ותוכן שקשה למלל אותו.
הפער בין הורבט שרשום לבין חוויה. החלק שלא ניתן למלל – אך הוא משמעותי. מה הקול מספר, שהמילים לא מספרות.שקשה להגדירו במילים והוא נדחק לשוליים.
בדברנו על קול והקשבה – אנו מתיחסים להתנסות בכאן ועכשיו = חווית זמן מסוימת.
לא סתם פרויד המציא את המפגש. פליטות פה נוצרות בדיבור – משהו שקשור בכאן ועכשיו שהוא חומק מהמילים שכשאנו מנסים למלל – הוא נשאר בחוץ.
גם פרויד עושה מהלך פנומנולוגיה להקשבה. הוא שואל 1)למה אני מקשיב? 2) מה אני שומע כשאני מקשיב?
