ספרציה-אינדיבידואציה ודו-ערכיות
הסימביוזה החדשה
עם התינוק, שנוצרת מתוך גופה של האם, עשויה להיות מופלאה או מאיימת להפליא. חלק
גדול מחיינו מוקדש לפרידה מההורים ושמירת שלמותנו כיצורים נפרדים, והנה מרגע
ההתעברות האישה הופכת לאחד עם יצור אחר. לא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה היא נגמרת,
היא אישה, והוא עובר בבטנה, אך יחד הם גם אם-עובר, יחידה אחת שלישית שנושמת ופועמת
יחד, שניזונה מאותו חמצן ומאותה מערכת דם. "נוכל לומר שהעובר שייך לאותו
תחום-ביניים של התנסות שהמציאות הפנימית והחיים החיצוניים משמשים בו
בערבוביה" (רפאל-לב, 1993). קצת כמו ה'שלישי האנליטי' של אוגדן (Ogden, 1994). לעיתים, האישה מודעת לנפרדות העובר
שבבטנה באופן מכאיב. היא מרגישה אותו כאורח, או כפרזיט שניזון ממנה, תובע זכות על
משאביה, משנה את סדרי גופה ותובע תשומת לב לעצמו, יום ולילה ללא הפוגה. הוא מרגיש
אותה ומגיב אליה, ולהיפך. היא מודעת למחזוריות הכפולה הזו שמתקיימת בתוכה, ומודעת
לכך שהיא שלה רק בחלקה. הנפרדות המשוחררת כבר לא ברורה לה כבעבר, והיא שואלת את
עצמה שאלות בנוגע ליכולתה העתידית להרגיש נפרדת. במובן מסוים, שלמותה מוטלת בספק
עכשיו שהיא ניתנת לחלוקה.
שאלת הנפרדות מעלה
שאלות אצל האישה בנוגע ליכולתה לעבור ספרציה. לטענתו של טראד (Trad, 1990) הכניסה לאימהות היא מעבר
טרנספורמטיבי, אשר מוביל לתחושות אמביוולנטיות בנוגע לספרציה-אינדיבידואציה, והוא
תלוי בניסיון החיים של כל אישה, סגנון חייה והתרבות ממנה היא מגיעה. אישה בעלת
קריירה מצליחה עשויה לחשוש מהצורך לשנות את הרגלי העבודה שלה או סגנון חייה,
ועלולה לנטור טינה לאובייקט החדש שמפריע להתנהלותה הרגילה. אישה עם מושקעות רגשית
עזה במראה החיצוני שלה, תתקשה לקבל את שינויי גופה, ואלה עלולים להזכיר לה את
השינויים שגופה עבר בזמן ההתבגרות המינית. אישה שמרוצה מחיי נישואיה עלולה לחשוש
כי הקשר עם התינוק יפריע לקשר עם בן-זוגה. אמנם כל אישה כזו עשויה להשתוקק לעבור
את הטרנספורמציה האימהית, אך בשלבים מסוימים בתהליך עלולות נטיות אלו להוות מכשול,
וכך ליצור אמביוולנציה, או דו-ערכיות.
טראד (Trad, 1990) מסביר כי טרנספורמציה, ככלל, דורשת
שינוי, ושינוי בהגדרתו הוא ספרציה או סיום של קשרים או תנאים שהתקיימו בעבר. כלומר
הספרציה אותה האישה עוברת היא ממבנה הגוף, הקריירה או מהסימביוזה עם בן-הזוג. לכן,
הוא טוען כי ניתן לראות את החרדה הנובעת מההיריון בשורה התחתונה, כקשיי ספרציה,
שלאחר מכן מותמרים ומלווים את יחסי האם עם התינוק. זאת הסיבה שגם אם ההיריון היה
הדבר הנכסף ביותר, עדיין הוא מלווה בדו-ערכיות ובתחושות מעורבות, משום שיצירת חיים
חדשים מערבת בהכרח אובדן של הישנים. הכרה זו מתחילה לחלחל כבר בתחילת ההיריון, עם
השינויים הפיזיולוגיים שמתחילים בגופה של האישה (Cronin, 2002).
בדומה לכך, דויטש (1962)
מתארת את הדו-ערכיות הפנימית המתעוררת באישה סביב הלידה כפחדי האגו מפני הידלדלות,
נסיגה לשלבי תלות מוקדמים, אובדן חופש התנועה והמשיכה המינית, ואי מימוש שאיפות
שאינן עולות בקנה אחד עם האימהות מצד אחד, ומצד שני הפחד מפני הניתוק מן הילד,
והרצון להוסיף ולהיות קשורה אליו. גורל האימהות תלוי בשיווי המשקל שבין כוחות
מנוגדים אלה הפועלים על האם (קרון, 2003).
כלומר האישה מלאה
בתחושות של דו-ערכיות, הקשורות גם לרצון באימהות מחד, והפחד מהוויתור על חייה
הקודמים מאידך, כמו גם הרצון המנוגד להישאר בסימביוזה עם התינוק ובד בבד גם לרצות
להיפרד ממנו. ניתן לראות את שלבי הספרציה-אינדיבידואציה מהתינוק כבר בהריון עצמו:
תחילת ההיריון מלווה פעמים רבות מהחשש להפלה טבעית. לכן האישה נמצאת בקונפליקט
הקשור למידת ההתקשרות עם התינוק- האם להתקשר לישות אשר קיומה העתידי אינו וודאי?
כמו כן שלב המודעות להריון וקבלתו, המאפיין את השליש השני, מתחיל ב'יציאת' הבטן.
כך שכשהעובר מתחיל לקבל ייצוג בעולם הממשי, הוא כבר אינו שייך רק לאישה עצמה,
וגדילתו מרמזת על הפרידה העתידית. בדומה לכך השלב השלישי מאופיין ברצון ללידה לצד
החשש מאובדן הסימביוזה עם העובר, ופרידה מחלק שהפך להיות כאיבר מגופה.
